היציאה שלי לחירות
לפני שנה וחצי ביצעתי את המהלך ששינה את חיי מהמקום בו חשבתי ש״זה גורלי ואין לי מה לעשות עם זה״ לקחתי החלטה ויצאתי אל הלא נודע… בהתחלה זה היה כמו לקפוץ מצוק רק בסלואו מושן של X200 לא יודעת איפה אני אנחת ואיך אני אצא מזה [אם בכלל אני אצא מזה בשלום] אבל ביצעתי את הקפיצה הזאת עם דבר אחד בלב. הכאב של להישאר היה חזק יותר מהפחד הכי גדול שלי גם אם זה אומר שאחרי ההחלטה הזאת אני אתרסק על הסלע הכי חד אני מוכנה לקחת את הסיכון ועם זה תפסתי את התנופה שלי ויצאתי לעולם. בהתחלה זה הרגיש מאוד מפחיד, היו רגעים בהם חשבתי אפילו כמה אני מטומטמת שביצעתי את ההחלטה הזאת ואולי היה עדיף להישאר משועבדת לגזירת הגורל שהייתה המציאות שלי דאז
הטלטלות שעברתי בדרך היו בעיקר לפתח שריון פלדה אל-כשל כזה שלא יאפשר לאף אחד להתקרב אלי אז בכל פעם השחזתי קצת יותר את הלבד שלי ואת מערכת היחסים שלי עם עצמי וזרקתי את עצמי בכח למצבי קיצון רחוקים מכל מה שהכרתי.
כילדה שמדברת ללא הפסקה מרצה על במות ומתפרנסת למחייתה משטף מילים בלתי פוסק – הלכתי לעשות ויפאסאנה
כילדה חברותית שנמצאת תמיד סביב אנשים – התבודדתי יותר ובחרתי את הלבד שלי בכל פעם שהייתה לי הזדמנות
כבן אדם מרצה שאוהב לעזור לכולם – התחלתי להיות אנוכית ולדאוג לעצמי ולבחור קודם כל בעצמי במקום הראשון
ניהלתי שיחות עם האנשים שהערצתי כל ימי חיי וקראתי מחדש את כל הספרייה שלי [ כן, אני מאמינה שספר זו הדרך להיכנס למוח של הסופר ולכן אני בוחרת את הסופרים שאני קוראת בקפידה יתרה]
כמישהי שיצאה לחו״ל רק כשזה היה במסגרת משפחתית או חברתית פתאום נסעתי לחו״ל לבד רק עם עצמי וגם כשהיו לי בחירות להצטרף לקבוצות אז ויתרתי על הרעיון ובחרתי לחוות את המסע שלי – כמה שיותר לבד
לבד אבל לא בודדה כי יש לי את עצמי לאורך כל הדרך. ועם הזמן ככל שחיזקתי את מערכת היחסים שלי עם עצמי בעצם הצבתי רף לא הגיוני לגבר שעתיד להיות לי. הוא לא צריך להתחרות עם הגבר שהייתי איתו לפניו אלא הוא צריך להתחרות מול מערכת היחסים שלי עם עצמי וזו תובנה שכשמגיעים לנקודה שלה פתאום מבינים כמה אהבה עצמית היא עבודה קשה שנבנית רק במבט לאחור.
אז ניסיתי להכיר אבל אף אחד לא עמד בציפיות ולא זה לא כי אני יותר מדי בררנית אלא כי באמת גבר בן 30 חסר שאיפות בחיים שלא הגיע לכלום מעבר למה שהיה באיזור הנוחות שלו או ילד שמנת מפונק שלא זז מילימטר בלי הכרטיס אשראי של אבא זה לא בן אדם שהייתי רוצה לחלוק איתו את האנרגיה שלי לאורך כל החיים. וכן אני מאמינה באהבה לנצח זו הסיבה שברחתי שניה לפני הבלתי נמנע בשניה הראשונה שהרגשתי בבטן שזה הולכת להיות הטעות הכי גדולה של החיים שלי לא כי הגבר שהייתי איתו היה לא טוב אני דווקא בטוחה שהוא עשה כמיטב יכולותו – פשוט כי אני השתניתי והוא לא היה חלק מהשינוי הזה וכשחיפשתי עם מי לדבר ואת מי לשתף ברכבת הרים אקסטרים על סטרואידים שאני חווה כל יום מחדש הוא כבר הפך להיות הבן אדם האחרון שהייתי לוקחת בחשבון וזה לא הגיע – לא לי ובטח שלא לו.
והיום? פתאום נפתחתי לחוויות חדשות וקיבלתי על עצמי אתגרים כדי לצמוח ופתאום דברים שנראו לי בשנה שעברה כמו הסיוט הכי גדול שלי אני לומדת לחבק ומתרגשת לדעת מה יש מהעבר השני אחרי שחוצים את הגדר. וזה בדיוק מה שקרה לי לא מזמן… לפני שבועיים איכשהוא הכרתי בחור שהצליח למשוך את תשומת הלב שלי – שאם להסתכל על הנתונים היבשים? עומד בכל הקריטריונים ואפשר לסמן וי על כל מה שחשוב לי בגבר… אמיץ בטירוף, מכבד, סבלני ונשאר אנושי גם כשלא מקבל את מה שהוא רוצה, תשומת-לב בעננים, אינטליגנציה רגשית בשמיים, מפותח מנטלית. ובמקום להגיד לעצמי איזה יופי זימנת לעצמך בדיוק את מה שמתאים לך המוח האחורי שלי [היוש קורטקס] ישר קפץ להגנתי הפעיל את כל הצ׳קלקות של מצב חירום ואחרי הדייט הראשון גרם לי לברוח ולמרות שהיה בינינו חיבור מהמם הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה היה לשלוח לו הודעה של ״זה לא אתה זה אני״
ואז ישבתי עם עצמי יומיים אחר כך וחשבתי לרגע על רצף האירועים שחוויתי והתחלתי בתהליך העיבוד והעיכול וגיליתי שכל מה שקרה שם זה אני – נתתי לפחדים שלי להשתלט עלי ולתפוס את כל החלל תוך כדי שאני שואלת את עצמי ״ואם אני אתאהב בו והוא יפגע בי?״ במקום לשים בפוקוס שלי את הזווית הנכונה של ״ואם אני אתאהב בו והוא יהיה החוויה הכי נכונה וטובה שלי לכל שארית חיי?״ ואני שמה את זה שניה על המאזניים ומוצאת שגישת הבסיס שלי מראש הייתה לא נכונה והוא לא באמת הכיר אותי אלא רק את שומרי הראש שהזעקתי לצרכי הגנה וזה? היה רחוק שנות אור ממי שאני. אני מגדירה את עצמי אמיצה ואסרטיבית כאשר מולו הייתי רק פחדנית. אני בדרך כלל מקשיבה טובה עם יכולות תקשורת בין אישיות מפותחות כאשר מולו ניסיתי למלא את השתיקות המביכות בשטויות שלא קשורות אפילו לנושא השיחה. התנהגתי בילדותיות כי התרגשתי בטירוף בשילוב עם המון הורמונים שכוללים גם פחד כשאני במציאות קצת ביץ׳ מעורבבת עם גרמניה חסרת רחמים אבל מלאת אמפתיה.
מיותר לציין שזה לא הצליח וזה הכישלון החשוב ביותר שהיה לי לאורך כל השנה אחרונה… מהסיבה הפשוטה שלמדתי ממנו את כל השיעורים שהייתי צריכה ללמוד שנים אחורה ולא העזתי – כמו שברנה בראון אומרת : אומץ הוא לא היעדר פחד – אומץ הוא עשייה למרות הפחד גם בתנאי אי-ודאות. והמשפט הזה נחקק לי על הבשר ואני כ״כ גאה בעצמי שהשתחררתי מכל מה שדמיינתי שמגן עלי מלהפיגע כשבפועל רק פגע בסיכוי הכי קטן שלי להצליח.
והמצחיק? שבתחום העסקים אני כל הזמן אומרת את זה לתלמידים שלי, ללקוחות שלי ולאנשים שאני עובדת איתם…. אז ננסה ומקסימום זה יצליח, אבל נוותר על הסיכוי שזה יצליח רק בגלל שפחדנו להיכשל? ננסה 1000 פעם אבל בפעם ה1001 אולי נצליח אז נוותר על ההצלחה האחת הזאת רק בגלל השריטות והצלקות של 1000 הניסיונות הקודמים? ממש לא! אם אתה רוצה את זה מספיק אתה תהיה מוכן לשלם את המחיר.
ומסתבר? שככה זה גם במערכות יחסים 🙂
אז תודה לך בחור מהמם שזכיתי להכיר בשביל ללמוד את השיעור החשוב ביותר בעולם על הבשר שלי.
חג חירות שמח תחגגו את החיים במלוא העוצמה תרגישו הכל על סטרואידים ותעזו כי תמיד עדיף להתחרט על מה שעושים מאשר על מה שלא מנסים
