גיל 29
אז הגעתי ליומולדת נוספת על אדמת כדור הארץ
גיליתי לא מעט תובנות בשנה החולפת כאשר החלטתי לצאת עם עצמי למסע עצמאי ולגלות את העוצמות שלי – כשאני לגמרי לבד.
אז הלבד שלי הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בערך מהרגע שאני זוכרת את עצמי הרגלי המשמעת הסובייטית הקטנים שאימצתי לעצמי במהלך השנים פתאום קיבלו תוקף משנה והחלטתי למדוד את הגבול שלי עד שגיליתי שאין לי גבולות!
חוויתי את החלומות שלי והגשמתי את הייעוד שלי בצורה שאני מסתכלת לאחור ומרגישה הערצה בלתי מוסברת לאישה שגידלתי את עצמי להיות…
בנוסף, הסביבה שלי – קיבלתי כ״כ הרבה אהבה טהורה כשבמגבלות ששמתי את עצמי מעולם לא חשבתי שזה אפשרי בכלל להגיע לרמות קרבה כאלה חזקות ועמוקות עם האנשים שעוטפים את היום שלי. תודה עליכם. אנצור אתכם לנצח בליבי. למדתי להתרגש כל בוקר מחדש מהעשייה הכ״כ משמעותית של העסק שהקזתי עליו את הנשמה שלי בשנים האחרונות הבייבי שלי מפעל החיים שלי וזכיתי לגעת ולעזור לעסקים שהיו זקוקים לי יותר מהכל. למדתי לנצל את הזמן בחכמה ולהשקיע אותו רק במה שיקדם את הערכים, המטרות והחזון שתואם את המציאות שלי. לראשונה בחיי טסתי לחו״ל לבד וזו הייתה חוויה מעצימה כ״כ כי בזכות החוויה הזאת גיליתי את עצמי מבפנים אחרי ששנים לא הייתי בהיכרות אמיתית עם רעות הפנימית והכ״כ עוצמתית שהתגלתה לפניי – לדאוג לעצמי לבד בחו״ל, להסתובב, להכיר אנשים, להתחבר, לפנק את עצמי ולטפל בנפש שהייתה זקוקה לזה כ״כ… ועם זאת זכורה מכל בשנה החולפת החוויה הכי טרנספורמטיבית שעברתי כל חיי – למדתי את אומנות החיים וגיליתי שבשביל לעלות מהתהומות העמוקים ביותר אתה צריך לבחור דרך אחרת מזאת שהורידה אותך לשם…
אז לקחתי את זה ברצינות רבה! והתנתקתי לשבועיים שלמים בצורה מלאה מכל ההתמכרויות שאספתי לאורך חיי… ההתמכרות לדופאמין,לפחדים העמוקים ביותר שלאף אחד אין אומץ לשחרר, התמכרות לתזוזה, התמכרות לדיבור, התמכרות לרעש ולמזון ולקחתי על עצמי 5 כללי דיטוקס מוסר ״סילה״ –
1. הימנעות מהרג של כל יצור חי [ כן למרות האתגר גם לא ג׳וקים]
2. הימנעות מוחלטת מגניבה חלילה
3. הימנעות מכל התנהגות מינית מזיקה
4. הימנעות מדיבורי שקר
5. והימנעות ממשקאות או חומרים משכרים מכל סוג
עכשיו ביומיים הראשונים ההרגשה היא שהגעתי לחופשה לקחו ממני את העול הכבד ביותר כבר בכניסה – הפקדתי את הלפטופ והפלאפון הנייד שמחוברים לי באינפוזיה יותר שנים משאני זוכרת את עצמי חיה לוריד הראשי… בונים אבן מלט אבן התקף לב לפני גיל 30 כמה סטרס חייתי בו! עולם מהיר ואני חלק ממנו… שניה אחרי יש הרגשה של חרדה קיומית אבל נדבר עליה ביום 8.
חזרה ליומיים הראשונים,
בתהליך ההפקדה אני גם מפקידה את יכולת הדיבור ולוקחת על עצמי שתיקה נאצלת.
מי שמכיר אותי יודע כמה דיבור – וגרוע מזה, דיבור בגבהים וללא הפסקה זה יכולת על אנושית שחשבתי שנולדתי איתה ונתקעתי איתה לנצח נצחים, כבר הפכתי אותה לחלק בלתי נפרד מהעבודה היומיומית שלי [ מה עשיתי לעצמי?!] כל החברים הכי קרובים כולל משפחה היו בטוחים שיזרקו אותי הביתה כי אני אפר את השתיקה הנאצלת תוך שעה.
אז קמנו ב-4 בבוקר של היום הראשון לשתיקה והתחלתי פעם ראשונה מדיטציה נטולת כל מלל, נטולת כל דימיון. ובמשך 3 הימים הבאים למשך 9 שעות כל יום מהשעה 4 בבוקר ועד השעה 21 בערב אני הולכת לתרגל ״אנאפאנה״ – מדיטציית נשימה מודעת. ביומיים הראשונים זה סבבה… ואז ביום השלישי זה כבר מתחיל לשעמם ואמרתי לעצמי בראש [ כי אסור לדבר] ״סבבה, הבנתי את הרעיון אני לא הולכת לבלות ככה עוד 8 ימים תחזירו אותי הביתה משעמם לי״
ואז קול אחר מתוכי החליט להישאר עוד יום לפני שאני מוותרת בכזאת קלות [אין על העקשנות של האגו] הרי אמרו לי שאני אברח בצרחות אז אני חייבת להוכיח שאני גיבורה ושזה לא קרה כזה מהר וחוץ מזה יש איתי חבר קרוב שאם אני נופלת אני לוקחת אותו איתי.
אז נשארתי ליום הרביעי וביום הרביעי זה היום המשמעותי ביותר כי פתאום לומדים יותר לעומק את ה״אנאפאנה״ ובנוסף מוסיפים גם את ה״ויפאסאנה״ אז הישיבה [במיוחד לאחת שנדרסה לפני כמה שנים ועם כאבי חוליות בגב] היא בלתי נסבלת – אבל גורו גואנקה אמר שכאב וסבל צריכים להיות החברים הכי טובים שלי.
תוך המדיטציה של 14:30 מתחיל בתוכי דיאלוג פנימי… והאגו שלי קם כמובן להגנתי, מה זאת אומרת הגואנקה הזה אומר שאני צריכה להיות חברה של כאב? מה אני מזוכיסטית?
מה זה השטויות האלה שהוא ממציא?
מחר את הולכת הביתה שמעת?
אין סיכוי שאת עושה את זה עוד יום אחד…
אבל יודעת מה?
בואי תנסי, תגלי מה יש מהצד השני של הכאב במקומות שברחת תיכנסי בכל הכח.
אז אני יושבת ב״אדהיטאנה״ שזו החלטה נחושה בפאלית עתיקה ויש משהו ברגע הזה שמקבלים החלטה כזאת לא לזוז למרות הכאב ולא לזוז למרות הסבל הנוראי שמחזק את האגו מצד אחד
אבל שובר את הנפש מהצד השני.
ובנקודה שבה החלטתי לשבור את הגוף – נשברה גם הנפש והניתוח התחיל… איפשרתי לסכין המנתחים לגעת בעור שלי.
ומשם המשכתי ליום 5 עם ההחלטה המודעת הזאת וההבנה שכנראה הדבקתי לעצמי תווית ״מזוכיסטית״ והפחד מההתאהבות המוזרה הזאת בכאב משהו למד לאהוב את הכאב… והוא לא פחת ברמתו או הרגיש פחות נורא בדיוק להפך. שרירי הרגליים כואבים בתרגול ה״אדהיטאנה״ בכל מדיטציה מחדש אבל במיטה בלילה זה רק הולך ומחמיר והכאב מהדהד ולא נותן לישון… והכאב הזה התנפח בתוכי עד השעה 18:00 של היום השישי…
במדיטציה של 18:00 לא עברו שניות בודדות מהרגע בו התחילו להתנגן המזמורים עד שהתחיל תהליך הניקוז של
כל הכאב שסבלתי חיים שלמים אחורה משהו בי שיחרר את כל הדמעות, הכאב, הסבל ומשקעי העבר שלי מ-28 שנה היו בתוכי כל כך הרבה ״סנקארות״ של דחייה ושל השתוקקות ושל פחד ושל התמודדות.
והכל צף בבת אחת… ואחרי יום כזה באפיסת כוחות כשכל מה שבא לך זה רק להיזרק למיטה אפילו בלי להתקלח כי אחרי התמודדות כזאת זה רק להתעורר מחר בבוקר ליום חדש
אז אני מוצאת נחש בשירותים [ הכל בסדר זה רק הטבע ששלח אותו לאתגר אותי ] ומתחילה לדבר עם אלוהים.
דקות אח״כ לוכד הנחשים כבר לכד אותו אבל הוא לא לכד את החרדה שבאה איתו ליומיים הבאים…
אבל אני לא מתמודדת עם זה עכשיו נקום בבוקר ליום חדש זוכרת?
וביום ה7 לתוכנית כשהאנרגיה שלי וההסכם שעשיתי עם עצמי לילה קודם לקום לבוקר חדש נפלא מהדהדים לי בראש אני מעכלת את כל החוויה בישיבה מול הנוף ההרים והירוק-עד המהמם מחוץ לחדרי אז מכינה לי חליטה שקטפתי משיח המרווה ליד חדר האוכל ופשוט יושבת אני הנוף המרהיב והמחשבות שמתורצצות כחלק מתהליך העיבוד של כל הסיטואציה.. ואני מתחילה לצחוק לעצמי ולקלוט שבתאכלס? גם זה תכף יעבור…
ואז הבנתי שבזמן שהייתי עסוקה בלתרגל את ה״סמהאדי״ שלי – בכלל הגעתי כבר ל״פאניה״ ופתאום אני אפילו נהנית מכל הסיפור…ובזמן שאני מודטת אני פתאום פותרת אתגרים שנראו לי כ״כ מסובכים במשך שנים.
ומחכה שאוכל לדבר עם השותף שלי לפשע ולעסקים ולהריץ איתו מאסטרמיינד אז אני מסתכלת עליו במהלך המדיטציה ואנחנו לא צריכים יותר ממבט חטוף בעיניים אחד של השניה כדי לספור את הזמן לאחור ולהנות מכל שניה…ולא לוותר על אף מדיטציה כי ההנאה שבשקט והתנאים שבהם אנחנו מתקיימים – לא יהיו לנו בעולם האמיתי…
אני רק רוצה להגיד שלאורך כל החוויה הפנימית שלי – כאשר נתנו לנו את זכות הדיבור גיליתי שהסביבה תפסו אותי לגמרי אחרת
אורחת מהממת מניו-יורק שעברה את התהליך למקביל באה אלי בסוף התהליך ושמה לי פשוט מראה מול הפרצוף ״את יודעת שאת נראית לי נחמדה?״ והסתכלתי עליה במבט חצי מובך חצי לא מבין על מה היא מדברת ״כן את היחידה כאן שמחייכת בכל פעם שנכנסים לאולם המדיטציה ונראית מוארת״ זה היה הפידבק הכיפי ביותר שקיבלתי בחיים שלי. ואז שניה אחר כך פנתה אלי מי שישבה לצידי במהלך כל התקופה הזאת מבלי שיכלנו לדבר אחת עם השניה ואמרה לי ״את הרגת אותי, בכל פעם שהתיישבת היית כ״כ רצינית כמו פסל בודהה זה הצחיק אותי לא יכלתי לעשות מדיטציות בגללך״ ובשלב הזה כבר השותף לפשע אישר לה ״כן רעות היא רצינית מאוד – אבל גם מצחיקה מאוד״ שניה אחרי נכנסים לארוחה אחרונה בחדר האוכל ניגשת אלי עוד מישהי ומודה לי שהצלתי לה את הארוחות כי היא הסתכלה לי תמיד בצלחת על מנת לבחור מה לאכול כי הייתי עושה דברים יצירתיים. זה הרגיש כ״כ שונה מהתפיסה שלי את הסיטואציות והדגיש לי בצורה הברורה ביותר כמה פער מתקיים בין הראש למציאות…וזה לגמרי חתם לי את החוויה כמשהו טרנספורמטיבי
ואלו התובנות מהרגע שבו הבנתי רק במבט לאחור שפתאום הצלחתי לשמור על כל כללי ה״סילה״ שלי למשך 10 ימים מלאים
1. כל חיי האגו שלי התנפח בכל הזדמנות שהייתה לו – אני חייבת לעבוד עליו. וכשחיים במשך תקופה של ימים ארוכים כ״נזירה״ והאוכל המוגש לי הוא לא שלי, והמיטה שאני ישנה עליה היא לא שלי, והמים הזורמים במקלחת הם לא שלי, ושום דבר בפועל לא באמת שלי אין שלי יותר. פתאום נופל האסימון הזה עוד יותר עמוק מהפעמים הקודמות אבל פתאום כשמרגישים את זה על הבשר החי של עצמך מבינים את העומק של העניין…
2. אנחנו חיים באשליה כל כך עמוקה שההכרה שלנו תשתמש בכל הסחת דעת אפשרית כדי לתחזק את האשליה הזאת ״תן לי את האשליה הכי מושחתת שלך עם צ’יזבורגר ג׳אנק משחית וסוכר מפוצץ סרוטונין״
3. הפחד מלהיכשל הוא האויב של כולם ואני החלטתי שהוא חבר
4. לרפא פוסט-טראומה אפשר גם ב-10 ימים לא צריך לסחוב שום דבר חיים שלמים.
5. מטענים רגשיים הם דבר שצץ וחולף באותה המהירות. אל תתאהבו ברגשות.
6. אנחנו מכורים – מכורים לרגשות. בין אם חיוביות או שליליות כל אחד מאיתנו חייב מנה של מנעד הרגשות שהוא בחר לצבוע בו את חייו…
7. אנחנו מכורים גם לסטרס – אותו אחד שמשחרר לנו במוח את הקורטיקו-טרופין בהיפותלמוס וגורם לנו להעדפה לא נכונה של בחירת מזון או קבלת החלטות ממקום הישרדותי.
8. מחשבות בהחלט מייצרות מציאות – כל כאב כל סבל כל הנאה וכל עונג מתחילים אצלנו במחשבה. שרק אחר כך באה לידי ביטוי בדיבור וכתוצר לוואי למעשה. המעשים שלנו הם תוצאות ישירות של המחשבות שלנו. במודע או ״שלא במודע״
9. אין דבר כזה תת-מודע או לא מודע – אפשר לתכנת את זה ולבחור מה אנחנו מעבירים מהמודע לאוטומט.
10. דיטוקס טכנולוגי זה החיים כאחת שכל חייה סביב הלפטופ והפלאפון ביום ה-11 כשהחזירו לי את החפצים הגוף שלי דחה את הנגיעה הזאת בפלאפון כאילו הוא השטן. שורש כל רע. משחית הנפש.
11. לבכות זה בריא – בכי זה כמו לפוצץ חצ׳קון ולנקז את כל האיכסה החוצה. זה מנקה ומפנה מקום לריפוי מלא.
12. אנחנו אוספים כל כך הרבה התניות שמזהמות לנו את הנשמה כל יום מחדש
13. לא תמיד זה נכון להגיב – לפעמים פשוט צריך לראות את הדברים כמו שהם -באובייקטיביות.
14. להיות מחובר לתחושות של הגוף יכול לספר לנו המון. יום שלא התבוננתם בתחושות של הגוף שלכם לא נחשב.
15. טיהור התודעה מולידה הארה תודעתית – והנפש אשר בתוכנו צריכה גם היא מזון וחיבור לחומר אותו אנחנו לובשים
16. איזון נפשי אמיתי מגיע כשמקבלים בינה להבחין שאין הבדל משמעותי בין הטוב לרע. שניהם נמצאים כאן רק לרגע הזה.
17. התבוננות פנימית מפגישה אותנו עם השדים הגדולים ביותר שלנו – ואנחנו תמיד ננצח אותם אז אל תפחדו לגעת בהם.
18. אנחנו לא מה שאנחנו חושבים שאחרים חושבים עלינו – אנחנו תמיד נתפוס את עצמנו גרועים כ״כ כשבפועל הסביבה תופסת אותנו כמשהו אחרי לגמרי.
19.אהבה עצמית וחמלה אמיתית הם המפתח למות עם חיוך.
תודה על השנה הכי משמעותית שזכיתי לחיות <3 לא יכולה לחכות כבר לשנה הבאה ומאחלת לעצמי להמשיך בהתפתחות העוצמתית שאני זוכה לחוות ולשמור על האש הפנימית שלי שמקפיצה אותי כל בוקר מהמיטה בתחושת סיפוק שלא הייתי זוכה לחוות בשום סיטואציה אחרת ולהמשיך לגדל בנחת את הבייבי שלי שיהיה מספיק חזק להחזיק את החלומות שלי בתוכו.
